<h1>ספר החינוך מצוה רס"ג</h1>
<h2>דף מח.</h2>
שלא יטמא כהן הדיוט במת זולתי בקרובים המבוארים בכתוב, שנאמר [ויקרא כ"א] לא יטמא בעמיו, כלומר כל אחד מן הכהנים לא יטמא לנפש מת, ואף על פי שנפש טובה לא תמות, יכנה הכתוב הגוף בשם הנפש כי הוא העיקר. משרשי המצוה לפי שהכהנים נבחרו לעבודת השם ברוך הוא, כמו שאמר הכתוב [שם] קדושים יהיו לאלהיהם, על כן הרחיקם מן המת, וכבר כתבתי למעלה שעניין הטומאה דבר נמאס ונאלח, וגוף האדם המת פירשו חכמים שהוא אבי אבות הטומאה, כלומר שיש לו טומאה חזקה עד מאד למעלה מכל טומאה. והעניין הוא כי בהפרד מעליו צורת השכל החיה הטובה וישאר הוא לבדו בשגם הוא בשר פחות וגרוע ומשתוקק אל הרעות, וגם ברעתו רבה החטיא הנפש היקרה בעודה שוכנת אצלו, על כן ראוי שיטמא כל סביביו בהתפשט מעליו כל הודו שזהו נפשו ולא נשאר בו כי אם החומר הרע, וראוי באמת למשרתי השם להתרחק ממנו זולתי לקרובים שהותר להם כי אחיהם בשרם הוא, וכל דרכי התורה דרכי נועם ונתיבותיה שלום, לא רצתה לצערם כל כך כי יחם לבבם על הקרוב המת שלא יוכלו להתקרב תוך האהל אשר הוא בתוכו ולשפוך את רוחם ולהשביע נפשם בבכי עליו. וראיתי רמז אל הטעם הזה שכתבתי בטומאת המת שאמרו זכרונם לברכה כי הצדיקים גמורים אינם מטמאין, ולפי הדומה כי הכוונה לפי שגופם טהור ונקי ולא החטיא נפשם, אבל סייע לזכותה ועל כן תעלה נפשם בנשיקה, ועל גוום ישכון אור זרוע לעולם. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שהמת מטמא במגע ובמשא ובאהל, וטומאת משא למדוה זכרונם לברכה מטומאת נבילה, וטומאת מגע האמורה בכל מקום בין במת בין בשאר המטמאין עניינה הוא שיגע האדם בטומאה עצמה בין בידו בין ברגלו או בשאר גופו אפילו בלשונו, נגיעה היא. והרמב"ם זכרונו לברכה [טומאת מת פ"א ה"ג] כתב שאפילו נגיעה בצפורן או בשינים נגיעה הוא כגוף הם נחשבים. וטומאת משא האמורה בכל מקום הוא שישא אדם הטומאה אף על פי שלא נגע בה, אפילו היה בינו לבינה כמה כלים הואיל ונשאה נטמא. ואחד הנושא אותה בידו או בכל דבר שבגופו הרי זה בכלל נושא וטמא. ומסיט בכלל נושא היא גם כן, וכיצד הוא ההיסט, כגון שיש בראש קורה טומאה מכיון שהניד האדם הקורה בשום צד הואיל ומכחו הנידה, ואף על פי שהטומאה בראש האחר של קורה, והאדם הנידה בראש האחר, הרי זו מסיט וטמא. וזו וכיוצא בו הוא טומאת היסט האמורה בכל מקום. וטומאת בית הסתרים אף על פי שאינה מטמאה משום נגיעה שאין בית הסתרים בכלל נוגע, מטמאה היא מדין נושא, שהנושא בבית הסתרים נושא נקרא וטמא. ואין מתטמא במשא בלא נגיעה אלא האדם בלבד ולא הכלים. וטומאת אהל אינה זולתי בטומאת מת בלבד ולא בשאר הטמאות, והצרעת אף על פי שמטמאה בביאה אינה מטמאה באהל, והמת מטמא באהל בין אדם בין כלים או אוכלין ומשקין, ואחד האדם שנכנס כולו באהל המת או אפילו מקצתו כגון שהכניס שם ידו או ראשי אצבעותיו או חוטמו הרי זה נטמא כולו. והנפלים אף על פי שלא נתקשרו איבריהם מטמאין, וכזית בשר מן המת, ואבר אחד שלם שנחתך מן האדם אף על פי שאין בו כזית בשר, כל אילו מטמאין במגע ובמשא ובאהל. ואבר נקרא כל אחד מרמ"ח איברים שבאדם, שבכל אחד מהם יש בשר וגידים ועצמות. ואין השיניים מן המניין. עצמות המת אף על פי שאין עליהם בשר, אם היתה ניכרת בהם צורת האדם מטמאין אפילו באהל. ואילו הן העצמות שאמרו זכרונם לברכה שמטמאין אפילו באהל, השדרה והגולגולת ורוב בניינו של גוף ורוב מניינו, כלומר רוב מניין העצמות. ושדרה וגולגולת שאמרו דוקא כשהן שלמות, אבל חסרה שדרה אפילו חוליא אחת וגולגולת כסלע אין מטמאין באהל, ושתי שוקיו של אדם וירך אחת, זהו רוב בניינו. חסר כל שהוא אינו מטמא באהל. ורוב מניינו הוא קכ"ה עצמות מן רמ"ח איברים שיש באדם. שאר עצמות שאין בהן רוב בניין ורוב מניין אם יש בהם רובע קב עצמות מטמאין אפילו באהל, ואם לאו אין מטמאין באהל. וטומאת המת היא שבעת ימים. ויתר פרטיה מבוארים בסדר טהרות וברוב במסכת אהלות. ונוהגת מצוה זו בכהנים הזכרים בכל מקום ובכל זמן אבל לא בנקבות, שכן בא הפירוש אמור אל הכהנים בני אהרן וגו' לנפש לא יטמא, בני אהרן דוקא ולא בנות אהרן. וכהן העובר על זה ונטמא לשום מת חוץ מחמשה מתי מצוה במזיד לוקה.
